סעיפים לדוגמא בחוק איסור לשון הרע

חוק איסור לשון הרע, כשמו כן הוא – חוק הנועד להגן על שמו הטוב של אדם מפני אמירה מכפישה של אדם אחר.

בתי המשפט רשאים לקבוע כי ביטויים כנגד אדם שנאמרו על ידי אדם אחר יוצאים מגדרו של חופש הביטוי ונכנסים לתחומי לשון הרע. להלן נביא מספר סעיפים מרכזיים בחוק איסור לשון הרע ונעמוד על משמעותם.

מהי לשון הרע?

סעיף 1 לחוק לשון הרע יוצק תוכן לביטוי "לשון הרע" ומבקש לתחום אותו עבור בתי המשפט. חוק לשון הרע קובע כי לשון הרע היא דבר אשר פרסומו עלול:

• לגרום להשפלה של אדם בעיני אחרים, להשניאו בעיני אחרים, להביא לבוז או לעג מצד אחרים.
• לגרום לביזויו של אדם בשל התנהגות, תכונות או מעשים אותם לכאורה ביצע.
• לגרום לפגיעה במקור הכנסתו של אדם.
• לגרום לביזויו של אדם בשל הגזע או הדת להם הוא משתייך, גילו, מינו, מקום מגוריו, מוגבלותו אם קיימת או נטייתו המינית.

סעיף זה אף קובע כי לא רק אדם, אלא גם תאגיד, זכאים לשמם הטוב ועל כן אף תאגיד רשאי להגיש תביעה בגין לשון הרע אם נתקיימו אחד מהתנאים האמורים לעיל.

ודוק: סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע לא דורש כי תיגרם פגיעה בפועל בשמו הטוב של אדם כתוצאה מהפרסום, אלא די בכך שפרסום הדברים עלול לגרום לאחת מהפגיעות הנ"ל. בחינה זו תיעשה לפי מבחן "האדם הסביר".

מהו "פרסום" לעניין לשון הרע?

סעיף 2 לחוק לשון הרע מגדיר מהו "פרסומו" של דבר לשון הרע. לפי סעיף זה, פרסום לשון הרע יכול שיעשה בדרכים הבאות:

1. בעל פה.
2. בכתב.
3. באיור, בצליל וכדומה.

כמו כן, פרסום לשון הרע לפי חוק איסור לשון הרע מתקיים אם נעשה:

• תוך פרסום דבר לשון הרע בפני אדם שאינו הנפגע בלבד, והגיע לתודעתו של אותו אדם.
• תוך פרסומו בכתב, והכתב היה עשוי להגיע לאדם שאינו הנפגע בלבד.

כלומר, הפצת דבר לשון הרע בעל-פה, צריכה שתהיה בעלת תוצאה, שהיא – הגעת דבר לשון הרע לתודעתו של אדם זולת הנפגע. לעומתה, הפצת דבר לשון הרע בכתב, מספיק שייתכן ותגיע לידיעתו של אדם זולת הנפגע.

מהו "פרסום מותר"?

לצד הגדרת פרסום אסור בחוק לשון הרע, מבאר עו"ד אדי סוברי כי חוק איסור לשון הרע הגדיר אף מהו פרסום מותר.

סעיף 13 הוא הסעיף בחוק לשון הרע הדן בפרסום מותר, ופרסום שנעשה על פי סעיפי המשנה של סעיף 13 לא ישמשו כעילה לתביעה על פי חוק איסור לשון הרע.

פרסום מותר על פי סעיף 13 הינו:

1. פרסום ההליכים בישיבות הכנסת.
2. פרסום בישיבת ממשלה.
3. פרסום שנעשה על ידי הממשלה או חבר בה (מתוקף תפקידו), או לפי הוראת ממשלה או חבר בה.
4. פרסום שנעשה על ידי מבקר המדינה מתוף תפקידו.
5. פרסום שנעשה על ידי שופט, דיין, בורר או בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית, שנעשה במהלך דיון, וכן פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו או עד שנעשה במהלך דיון.
6. פרסום שנעשה על ידי חבר בועדת חקירה, תווך כדי דיון בפניה, בדו"ח שהוציאה, או שנעשה על ידי מושא חקירת הועדה, בא כוחו או עד, תוך כדי דיון בפני הועדה.
7. פרסום שנעשה באמצעות דו"ח ועדת חקירה ושאינו נאסר על פי חוק.
8. פרסום שנעשה באמצעות דו"ח של ארגון בינ"ל או ועידה או בי"ד בינ"ל שישראל חברה בו.
9. פרסום שנעשה על פי דין או הוראה של רשות מוסמכת.
10. העתק או תקציר ממרשם המתנהל לפי חוק או כל מסמך הפתוחים לעיון לפי חוק.
11. פרסום של מה שפורסם קודם לכל בסעיפים 1,3,4,7,8,9,10 לעיל.

סיכום

לסיכום, חוק לשון הרע קובע איזה פרסום ייחשב ללשון הרע, ומשכך ניתן לתבוע אדם בגינו. על הפרסום שבגינו תובעים להיות בעל אופי שלילי, אך אין צורך שהפרסום השלילי יגרום לנזק בכדי שתקום עילת תביעה כנגד המפרסם.

"פרסום" יכול שיעשה בעל פה, אך אז יש להוכיח כי דבר הפרסום הגיע לאוזניו של אדם זולת הנפגע.

פרסום יכול שיעשה גם בכתב, לרבות איור, צליל וכו', אך במקרה זה, די בעצם העלאת הפרסום השלילי על הכתב והיתכנות הגעת הפרסום לאדם זולת הנפגע, בכדי שתקום עילת לשון הרע.

עם זאת, חוק לשון הרע מגדיר, לצד פרסום אסור, גם מהו פרסום מותר, ופרסום שנעשה כאמור, לא יהווה עילה לתביעה בגין לשון הרע.