תביעה ייצוגית כנגד חברת הסלולר – הנשק של האזרח הקטן

החברה הסלולרית גבתה מכם תשלום לא מוצדק של כמה שקלים? תחשבו על האופציה של תביעה ייצוגית .במאמר הנוכחי נסקור פסק דין שניתן בתובענה ייצוגית כנגד חברת 'פרטנר', ובו חויבה החברה בהחזר כספי לכלל חברי הקבוצה המיוצגת.

פסק הדין אותו נסקור במאמר הוא פסק דין שניתן בבית המשפט המחוזי בירושלים, בתיק: ת"צ 2168-08 אראל דניאל נ' פרטנר תקשורת בע"מ.

פסק הדין עוסק בתביעה ייצוגית שהגיש לקוח של חברת פרטנר כנגד החברה בגין גביית תשלום שלא כדין. התיק הסתיים בפשרה בה חויבה 'פרטנר' לפצות את הלקוחות. להלן פרטי התביעה ופסק הדין.

עילת התביעה: 'פרטנר' גבתה תשלום שלא כדין על תיקון המכשיר

התביעה הייצוגית כנגד חברת פרטנר הוגשה על ידי שני לקוחות של החברה, אראל ושירה דניאל (להלן: "התובעים").

הטענה של התובעים הייתה שהחברה גבתה מהם תשלום עבור תיקון המכשיר שנשבר, למרות שהם שילמו לחברה תשלום חודשי קבוע על 'שירות אחריות ותחזוקה כולל'.

החברה השיבה בתגובתה כי שבר במכשיר אינו בכלל האחריות. לדבריה, האחריות חלה רק במקרה שאירעה תקלה מכנית או אלחוטית פנימית שקרתה תוך כדי שימוש סביר, ולא במקרה של שבר שאירע כתוצאה מנפילת המכשיר.

טענת הנגד של התובעים: בחוזה האחריות של החברה לא נכתב במפורש שהאחריות לא כוללת מקרה של שבר, ומכלל לאו אתה שומע הן.

השופטת גילה כנפי שטייניץ, שכתבה את פסק הדין, מעלה שתי שאלות משפטיות שצריכות להישאל:

השאלה המשפטית הראשונה: כיצד יש לפרש את תנאי האחריות שעליהם חתמו הצדדים?

תנאי האחריות בין הצדדים, מסבירה השופטת, נכתבו בצורה לא ברורה, וקשה להכריע האם האחריות חלה גם במקרה של שבר.

עיקר הקושי נעוץ בכך שתנאי האחריות מנוסחים גם באופן פוזיטיבי וגם באופן נגטיבי.

פסקה אחת מונה שורה של תקלות שנכללות באחריות ("בכל מקרה של תקלה אלקטרו-מכנית פנימית, נזקים מכניים קלים שנגרמו עקב שימוש סביר במכשיר ונזק שנגרם מהפרעות אלחוטיות או הפרעות אחרות…

אנחנו נתקן… את המכשיר"), ופסקה אחרת מונה תקלות שאינן כלולות באחריות ("השירות איננו כולל בלאי טבעי של המכשיר, נזק כתוצאה מאספקת חשמל בלתי סדירה, נזק במזיד או עקב שימוש לא סביר…").

הקושי, אפוא, הוא להחליט איזו פסקה היא הקובעת – הפסקה הפוזיטיבית או הפסקה הנגטיבית. מהפסקה הפוזיטיבית משמע שכל נזק שאינו מנוי ברשימת הדברים שיש עליהם אחריות – אין עליו אחריות; לפי זה 'שבר', שאינו ברשימה הזו – אין עליו אחריות.

ואילו מהפסקה הנגטיבית עולה כי כל נזק שאינו מנוי ברשימת הדברים שאין עליהם אחריות – יש עליו אחריות; ולפי זה שבר, שאינו ברשימה הזו – יש עליו אחריות.

השאלה המשפטית השנייה: האם שבירת המכשיר היא בגדר תקלה מכנית קלה שקרתה תוך שימוש סביר?

בהנחה שאנחנו לוקחים את הפסקה הפוזיטיבית כעיקרית ולפיכך כל מה שלא נכלל ברשימת הדברים שיש עליהם אחריות – אין עליו אחריות, עולה השאלה הבאה: האם שבירת המכשיר היא בכלל 'נזק מכני קל' שמנוי בפסקה הפוזיטיבית ככזה שנכלל באחריות או לא.

במידה ונניח ששבר הוא בכלל נזק מכני קל, עולה שאלה נוספת: האם הנפילה של המכשיר שגרמה לשבר היא בגדר 'תקלה עקב שימוש סביר' או לא.

הצדדים מגיעים להסכם פשרה לפיו 'פרטנר' תפצה את הלקוחות

למעשה, השופטת לא נדרשה להכריע בשאלות דלעיל מאחר והצדדים הגיעו לפשרה. הצדדים הציגו את הפשרה לבית המשפט וביקשו לאשר אותה, ופסק הדין דן באישור הפשרה.

וזו הפשרה שעליה הסכימו הצדדים: חברת 'פרטנר' תעניק לכל הלקוחות שנכללו בתביעה הייצוגית שובר קניה לרכישת מוצרים שימושיים ממגוון ממוצרי 'פרטנר' בסך 70 ₪, אותו ניתן לנצל במרכזי השירות של פרטנר או בדוכניה.

לחילופין, ניתן לשלוח אימייל לחברה ולהמיר את השובר בזיכוי כספי בשיעור של 25 ₪.

בית המשפט מאשר את הסכם הפשרה

"בחינת הגינותו וסבירותו של ההסדר, על יתרונותיו וחסרונותיו, כרוכה, בין היתר, בבחינת הסיכונים והסיכויים שבהמשך ניהול התובענה הייצוגית".

לשם בחינת הסיכויים והסיכונים של התביעה, השופטת מונה בפסק הדין את השאלות המשפטיות שהוצגו לעיל, ומגיעה למסקנה: "בחינת הסדר הפשרה כמכלול, על יתרונותיו וחסרונותיו, מעלה כי מדובר בהסדר הוגן וסביר."

סוף דבר: השופטת מאשרת את ההסכם, והתיק מסתיים בפשרה.

בהרבה מקרים הסכם הפשרה טוב לשני הצדדים

מפסק דין זה ניתן ללמוד כי לפעמים הצדדים מעדיפים להגיע לפשרה מוסכמת ולא להמתין להכרעה של בית המשפט בגוף הסוגיה המשפטית.

היתרון של הפשרה הוא לשני הצדדים; גם לתובע שעלול להפסיד בתביעה ו'לחטוף' הוצאות גבוהות, וגם לנתבעת שבמסגרת הפשרה משלמת פיצוי נמוך יותר מאשר הפיצוי בו תחויב אם תפסיד בתביעה.